הרפס זוסטר וחרדת נטישה

שלבקת חוגרת  (Herpes Zoster) היא פריחה שלפוחיתית וכואבת בעור. חשיפה ראשונה לווירוס הווריצלה-זוסטר גורמת לאבעבועות הרוח,  בדרך כלל בילדות. לאחר המחלה, הנגיף לא עוזב את הגוף, אלא נשאר רדום לאורך ריכוזי עצבים (בגנגליונים של תאי העצב התחושתיים) בעמוד השדרה. כאשר הווירוס מתפרץ בגוף בשנית (פעולה המכונה שפעול או reactivation) נגרמת מחלת השלבקת החוגרת.‏

הפריחה עלולה להופיע בחזה, בגב, בבטן, בראש בפנים, בזרועות ואף ברגלים, לפי מיקום העצבים הנגועים. התפרחת נעלמת תוך 4-3 שבועות ויכולות להישאר צלקות קטנות בהירות או כהות, במקום השלפוחיות. אצל רוב האנשים הכאב יחלוף עם היעלמות השלפוחיות. בחלק מהחולים יוותר כאב לאורך זמן רב – שבועות עד שנים. שכיחות תופעה זו עולה עם הגיל. כאב זה נקרא נוירלגיה פוסט-הרפטית (Postherpetic Neuralgia) זהו הסיבוך העיקרי של מחלת השלבקת חוגרת. זהו כאב ייחודי בעל אופי של שריפה המופיע בצורת התקפים קצרים או ממושכים ולעתים הוא קבוע. עקב תופעה זו של הנוירלגיה הפוסט-הרפטית, איכות החיים של הלוקים בה נפגעת, לעתים בצורה קשה.

ברמה הנפשית, אבעבועות רוח מופיעות לרוב בילדות עקב חרדת נטישה. לעיתים גם מבוגר עלול לפתח אבעבועות רוח. מכר שלי חלה בגיל 45 אבעבועות רוח בלי שום סיבה ברורה מיד אחרי רצח יצחק רבין ז”ל. שאלתי אותו אם חש כאילו איבד אבא, והוא ענה שאכן בעקבות הרצח חש יתום מאב.  בהרפס זוסטר קורה דבר דומה מאד- תחושת נטישה, בדידות,  כאילו נותר האדם המבוגר גלמוד בעולם. יש להדגיש, שזוהי רק תחושה. יתכן שמבחינה אובייקטיבית האדם מוקף במשפחה אוהבת ותומכת עד מאד. ואולם ב”סרט”, שבו הוא מביים את חייו, הוא רואה עצמו כקורבן אומלל של נסיבות חיים אכזריות.

 

תאור מקרה

ג’וליה היא מכרה שלי. פנסיונרית בת 66 , נשואה + 6 ילדים ו- 20 נכדים. היא רעיה, אמא וסבתא למופת. לפני 3 שנים, כשאושפזה עקב אבן בכליה, הגעתי לבקרה בבית חולים. אבחנתי שאין לה שום אבן בגוף, ולכן ביקשתי לראות את הקטע הכואב בגב התחתון באזור הכליה הימנית. ג’וליה הרימה מעט את חולצתה, ואז התבהרה התמונה. ההתפרצות של השלפוחיות נראתה בבירור כמו חגורה על צד אחד מהגב לכיוון הבטן. אמרתי לה: “קראי לרופא שמטפל בך, זה הרפס זוסטר”. רופא תורן שהגיע אישר שאכן זה מקור הכאב של ג’וליה.

למרבה הצער, אף רופא לא טרח לראות בעיניו את המקום הכואב. הסתמכו רק על צילומים למיניהם. כמובן חבל על כל הכדורים שנטלה לשוא להוצאת אבן מדומיינת מהכליה. שוחחתי עם ג’וליה על מקור הכאב ומה הדרך להמנע ממנו. הקלתי ככל הניתן על כאביה.

ג’וליה הגיעה אלי לטיפול אחרי 3 שנים, כשהיא סובלת מדי שנה בעיקר בתקופת החגים מהתקפי כאבים במקום בו הופיעה השלבקת החוגרת. זוהי נוירלגיה פוסט-הרפטית. בעלה ואחד מבניה ליוו אותה וחיכו לה בחדר ההמתנה עד לסיום הטיפול.

 

טיפול

ניתחנו יחד את מנגנון הכאב לפרטי פרטים. הסתבר, שבכל פעם שמתקרב חג משפחתי כמו ראש השנה או פסח ג’וליה מקבלת התקף כאבים ממושך. ג’וליה גדלה כבת בכורה במשפחה ברוכת ילדים ויש לה 8 אחים ואחיות אוהבים ותומכים. אין לה ריב עם אף אחד מבני משפחתה. להיפך- כולם אוהבים אותה ומעריצים את אישיותה, חוכמתה ובישוליה. “אז מה את מספרת לעצמך, יפתי? את בעלת משפחה כל כך מקסימה, כל כך תומכת, ואת חשה גלמודה ושנשארת לבד? אחים וילדים שלך, ואפילו שכנים, רבים ביניהם אצל מי תתארחו בראש השנה ובפסח, ואת יושבת ובוכה שאת גלמודה? את חיה בסרט. עליך להפסיק את הסרט הרע הזה. עד מתי את רוצה לסבול כאבי תופת בצד ימין?”, כך שאלתי. ג’וליה התייפחה שזה באמת מה שהיא מרגישה ושזה לא בשליטתה. המחשבות הרעות מזמזמות לה בראש, שהיא לבד בעולם. מילים שנאמרות בבדיחות הדעת על ידי קרוביה כמו “אין לנו כוח לנסוע עד נתניה, אז אולי נעבור דרככם בדרך לצימר בצפון”, נתפסות על ידי ג’וליה כפוגעות. שבוע ללא שיחת טלפון עם נכדיה שבחו”ל מוציא אותה משלוות נפשה: “מה קרה? שכחו שיש להם סבא וסבתא? זה הרי בחינם, מדברים דרך מחשב! מה קשה כל כך להיות בקשר היום? אז מה אם הם באמריקה!”.

עזרתי לה לשים משקפיים וורודים על עיניה, כלומר שתפיסת עולמה תהיה חיובית יותר. ניסחנו מחדש את היחס של משפחתה כלפיה במשפטים שקרובים יותר למציאות. למשל, במקום “נכדי לא אוהבים מספיק” תגיד “נכדי עסוקים מאד ומשקיעים בלימודים ובחוגים, ויפה מצידם שהם זוכרים להתקשר אחת לשבוע למרות שלל עיסוקיהם. גם כשאינם מתקשרים הם עדין אוהבים ומתגעגעים”.

ג’וליה טופלה בביו-אנרגיה לאורך עמוד השידרה ובאזור כאבי ההרפס. בנוסף תוקנה מעטפת הלב שנפגעה בצורה חמורה עקב אובדן אמון בבני אדם. לימדתי אותה לתת אמון מחדש באנשים בשיטת “חשדהו וכבדהו”, כלומר לבדוק מי עומד מולי, ורק אז לתת אמון.

לבסוף, ניתנה רשימה מפורטת למזונות מומלצים כמו קטניות ודגים ולמזונות שאינם מומלצים. יש להרבות באכילת כוסמת, שמכילה חומצת אמינו בשם ליזין שמדכאת התפרצויות הרפס.

 

תוצאות הטיפול

כיום ג’וליה אישה בריאה מאד. התקפי הכאבים נעלמו. לפני החגים אני מתקשרת לראות אם היא זוכרת לתרגל מה שאמרתי לה לעשות כמו לשנן את המשפט: “אני מוקפת באנשים שאוהבים אותי ורוצים בטובתי”. ג’וליה צוחקת: “אני לעולם לא אשכח”.

 

הכותבת היא סיגי גולן-נחמני

הכל קשור

ריפוי  גוף-נפש

ריבלין 11 נתניה

טלפון:     077-9343474

sigalitgn@gmail.com
בקרו באתר: https://www.sigi.co.il

צילום תמונה: תמיר ישעיהו

הפוסט הבא
הפוסט הקודם

כתיבת תגובה

אנחנו לא נשתף את כתובת המייל שלך עם אחרים. שדות חובה מסומנים *

שלח